לא חוזרת לעצמי
איזה כיף, השבוע מתחיל פסטיבל הסרטים בחיפה, ובכלל, זה השבוע הכי כיפי בחיפה! גדוש בפעילויות, אירועים, הופעות ובאופן כללי באווירת פסטיבל.
מאז שאני חיפאית (כמעט 10 שנים, וואו!) אני אוהבת את השבוע הזה. עוד כשגרתי בדירות הרווקות שלי, בתחילה ברחוב וודג'ווד ולאחר מכן ברחוב קדימה פינת קלר במרכז הכרמל, תמיד אהבתי את השבוע הזה.
מזג האוויר מאפשר להישאר עם הבגדים הקצרצרים אך גם לפתוח חלון ולנשום לרווחה. לספוג את ריחות וקולות הפסטיבל שבעיר.
אני זוכרת איך הייתי חוזרת מהים, מתקלחת, מתלבשת, חוטפת משהו לאכול (בכל זאת, רווקה) וקופצת לסרט או להופעה. איזו חופשיה הייתי וכמה נהניתי מהרגעים האלו.
אני חופשיה, לפני 3 שנים בדיוק
והנה השבוע הזה מתקרב, עוד שניה שהוא פה, ואני עדיין מתרגשת ומצפה. אבל גם מכירה בכך שזה לא יהיה אותו הדבר.
כי רווקה אני כבר לא, וגם לים כבר יורדת הרבה פחות (בכל זאת, עם ילד בן שנתיים הכל יותר מסובך).
אני עוברת על רשימת ההופעות ומתכננת איזו סבתא תשמור מתי, ואת רשימת הסרטים אני משאירה לספונטניות, שאולי במקרה, תאפשר הפעם צפייה בסרט או שניים.
זה מזכיר לי, שלמרות שהבטיחו לי בהריון שאני צ'יק צ'ק אחזור לעצמי, זה בעצם מעולם לא קרה.
אני זוכרת שבשבוע 11 להריון סיפרתי לכולם בעבודה שאני בהריון ואמרו לי "ברור, שמנו לב כבר מזמן". הבטן ההריונית יצאה די מהר, ולא היה לי ממש זמן לעכל שזהו, הגוף שלי משתנה ובעצם החיים שלי משתנים. זה פשוט קרה.
כולם הרגיעו ואמרו לי "אל תדאגי אחרי הלידה את תחזרי לעצמך".
הבטן ההריונית
וההריון חלף עבר, הלידה הגיעה ואיתה כל החיים השתנו. זה קרה בשנייה אחת, בלי שממש היה זמן לעכל את השינוי.
לא אשכח את הפעם הראשונה שהלכתי לקניון עם אלמוג, כשהיה בן כמה שבועות, עם העגלה והתיק והמנשא והחיתולים וכל הטררם.
בסך הכל רציתי לעלות קומה, הלכתי למעלית וחיכיתי וחיכיתי. ופתאום הבנתי. זהו, אני לא יכולה יותר לקפץ במדרגות הנעות, אני חייבת ללכת חצי קניון עד למעלית ואז לחכות ואז להידחף בין כל האנשים, בשביל סך הכל לעלות קומה אחת למעלה.
התינוק הזה, הוא מביא איתו כל כך הרבה שינויים. קטנים וגדולים כאחד. הוא שינה לי את החיים. הוא משנה לי את החוויות הכי קטנות של החיים כמו העלייה במדרגות הנעות בקניון. אבל גם את כל סדר היום שלי, את הבטן השטוחה שמעוטרת כעת בסימנים לכל החיים, את האיזון במערכת היחסים בבית ובזוגיות שלי עם חן ועוד ועוד...
ובהתחלה עוד חיכיתי, עוד קיוויתי. ושמרתי את כל הבגדים מלפני ההריון בארון נפרד, לרגע שבו "אחזור לעצמי". ושכנעתי את עצמי שכשהוא יגדל אני אדאג פחות, אני אנוח יותר. זה זמני, והנה זה תכף עובר. וניסיתי, באמת שניסיתי, לוותר לעצמי קצת על הרצון העז, השתוקקות של ממש, לחזור לעצמי, לעדי של פעם. רק לקצת, לתקופה מסוימת, ודי.
ואני לא ממש יודעת מתי הבנתי, אבל עכשיו אני יכולה להגיד שאני כבר מבינה.
אני לעולם לא אחזור לעצמי, לעדי של פעם. לעולם כבר לא אהיה רווקה צעירה ששוכבת על הספה בסלון עם חלון פתוח לרווחה, נושמת את האוויר, אוכלת כריך מול הטלוויזיה, ומחכה לחברים שיבואו לאסוף אותי להופעה של אסף אבידן בגן האם.
זאת אומרת, עקרונית זה יכול לקרות. הסצנה הזאת יכולה להתרחש אם אביים אותה היטב. אבל תכלס, התחושות העמוקות שהרגשתי אז, גם אם ממש אנסה לסדר את התסריט מבחוץ, הן לא ישובו.
וכן, יש בי עצב, קצת כאב, והרבה געגוע. אבל גם יש בי חיבוק גדול לכל זה. כי זה שלי, זה חלק ממני, מהעדי של היום.
והיום, אחרי שנתיים של אמהות, אני מחבקת עוד הרבה דברים חדשים שהם אני.
אני אמא של אלמוג. ונכון, אני לא ספונטנית ולא חופשיה כמו שהייתי, אבל אני הרבה יותר חכמה, גמישה, רכה, אמיצה וחזקה. אני מכילה ורגועה יותר ואני בטוחה בעצמי הרבה יותר.
ואם אודה על האמת, גם כשאלמוג בגן ואני מרשה לעצמי לקפוץ לשעה לים, אני די מתגעגעת אליו. אני משחזרת איזה חמוד הוא היה אתמול כשהתאמן על הקפיצות או כשהמציא שיר חדש.
ואני מלאה, אני פשוט מאושרת.
אז אחרי שוויתרתי על הבגדים של פעם, והחלפתי מלתחה.
ואחרי שוויתרתי על לצאת בערב והחלפתי את זה בלצאת בצהריים או אפילו בבוקר.
ואחרי שהבנתי שלהפסיק לדאוג כנראה לא אוכל לעולם, ככה זה כשאת אמא, ולא משנה בן כמה הילד שלך.
עכשיו אני משלימה עם פסטיבל סרטים בסגנון אחר, בסגנון אמא של אלמוג.
אז לחלק מההופעות נלך עם אלמוג, ובחלק הסבתא תשמור (ונתפלל שהוא לא יתעורר באמצע).
כנראה אלך להרבה פחות סרטים ובעיקר בהרבה פחות תכנון מראש (ונקווה שניפול על סרטים מוצלחים למרות הכל).
וזה יהיה שונה, אבל זה יהיה טוב ומאוורר למרות הכל.
וגם כשלא, אז יש לי את אלמוג. ויש לי אותי, החדשה והמשופרת.
האני המשופרת ואלמוג
למה את הכי מתגעגעת מפעם?
Comentários